על דחיינות וערך עצמי

"כל אדם לפני מותו צריך לשאוף ללמידה ממה הוא בורח ולאן ולמה"

_{ג'יימס ת'ורבר}

לדחיינות יצא שם רע ובצדק!
היא מוציאה אותנו לא טוב: עצלנים, חסרי החלטיות, מבזבזי זמן ולא רציניים. 
במקום להאשים את עצמנו, אפשר למצוא בדחיינות הזדמנות תומכת להתבונן על עצמנו מנקודת מבט קצת אחרת, ככה לא נבהל כל כך מהדחיינות או מעצמנו. אם נבין ממה אנחנו בורחים, לאן אנחנו בורחים ולמה- כפי שג'יימס ת'ורבר מציע, יכול להיות שלא נזדקק יותר לדחיינות. יכול להיות שנלמד על עצמנו דבר או שניים ואפילו נצלח בכיף את המשימה אחרי שדחיינו אותה שוב ושוב מחדש. 

מה עושים עם דחיינות?

צעד הראשון: לעצור את ההלקאה העצמית. הלקאה עצמית במילא לא תסייע- לא לנו ולא להשגת המטרה. לנו היא ממש מזיקה.
כדי להפיק את הטוב מהדחיינות, במקום להלקות את עצמנו, נפנה מקום כדי למצוא מה ללמוד ממנה ואיך נוכל להשיג את המטרה שרצינו בכל זאת.

צעד שני: כשאנחנו דוחים משימה שוב ושוב, נזמין אותה לשיחה. נשאל שאלות כגון- למה אנחנו נמנעים ממנה? היכן היא ממוקמת בסדר העדיפויות שלנו? והאם יש דרכים יצירתיות לגשר על הקושי?

צעד שלישי: נקשיב באמת לתשובות שמגיעות. הדחיינות יכולה לחשוף פחדים שמחכים שנתמודד איתם, תחומים שדורשים פיתוח מיומנויות או משימות שאין לנו באמת תשוקה אליהן.
למשל, יכול להיות שנגלה שבחירת לוקיישן אחר לביצוע המשימה יקל עלינו. אם המשימה מעוררת בנו חרדה או הצפה רגשית יכול להיות שמקום רגוע בטבע יאפשר לנו לבצע אותה יותר בקלות
במשימות מסוימות שקשורות במידה רבה לתשוקה שלנו, יכול להיות שנגלה שהמשימה שבחרנו בה לא הולמת את הדרך, הערכים או התשוקה שלנו. 

דחיינות וערך עצמי

הפסיכולוג החוקר מרטין קובינגטון מצא במחקר שלו קשר הדוק בין דחיינות לערך העצמי. (תיאורית הערך העצמי: המפתח החבוי להבנה והתגברות על דחיינות).
הוא מצא שההגנה על הערך העצמי שלנו היא מניע גדול בדחיינות. אנשים יגנו על הערך העצמי שלהם כשהם חוששים להכשל במשימה, לקבל עליה ציון נמוך, או כשהיא תהיה פחות מ"מושלמת". הדחיינות היא אסטרטגיה ששומרת על הערך העצמי שלנו.
בשיחת הטד של ניק ווג הוא משתף אודות התאוריה בפני תלמידי פרינסטון ומציע שדחיינות היא בעצם משהו שאפשר לצפות אותו כשמבינים אותה.

_{שיחת הטד של ניק ווג מול תלמידי פרינסטון} 

כתשובה להלקאה העצמית, ווג מסביר כי הדחיינות היא כלל לא סימן לחולשה או לפגם, אלא פשוט, הדרך שלנו לשמור על הערך העצמי שלנו. 
על פי התיאוריה, אנחנו תופשים שהביצועים שלנו שווים ליכולת שלנו ששווה לערך העצמי שלנו כאדם. כל עוד אנחנו "מסתכנים" בביצועים לא מושלמים, הם יעידו את היכולת שלנו ויפגעו בערך בעצמי. מאחר שעלינו להגן על הערך העצמי שלנו-  אנחנו מדחיינים משימות שעלולות לפגוע בו. הדחיינות היא לא הרגל או היבט של של עצלנות.

ווג מסביר שאנחנו יכולים גם להתרגש ולרצות לעשות משימה וגם לפחד ממנה באותה המידה. כלומר, אנחנו מונעים על ידי שני כוחות מנוגדים חזקים: גם לכיוון המשימה וגם הרחק ממנה. ווג מדגים שלדחיינים אין פחות הנעה אלא יותר תחושת תקיעות בין שני קטבים מנוגדים שנעים אחד נגד השני.

אם נצליח לראות את הדחיינות באור אחר, נוכל  לדעת איך לגשת אליה ולעמוד במשימות שחשובות לנו.
חבר אהוב שלי היה נוהג לומר: "אני מטפל בכל המשימות שלי באופן מיידי, כי אני עצלן. כל מה שמעניין אותי זה שמחר לא יהיה שום דבר שיעסיק אותי ואוכל לנוח".